Actions

Work Header

אגרול

Work Text:

כבר תקופה ארוכה שהם ככה. מתווכחים לעיני המצלמות, לצד שותפיהם לשיפוט תחרות הבישול. כבר תקופה שאייל מרחרח, נוגס ובולע, ואהרוני לא מסוגל להסיט את מבטו. זה התחיל בתמימות. אייל כדרכו האריך ופירט על ג'ונגלים וקופים שהוא מרגיש במנה שבכלל עשויה מדגים. במוחו של אהרוני, היו קולות ביקורתיים שלא הסכימו עם אייל כלל. הם היו כמו נורות אדומות, מתפוצצות בראשו באנליטיות מושלמת של כל מרכיב במנה, מהיכן הוא הגיע, ואילו השפעות אסייתיות התהוו בה. מתוך חוסר ההסכמה והרצון להגיב ולסתור את אייל, הרים אהרוני את מבטו תוך סיבוב גבותיו המרשימות בין אצבעותיו, כשלפתע ראה את הניצוץ המרוגש בעיניו של אייל. לפתע, כל הקולות והנורות האדומות שקטו. לפניו ראה אהרוני רק את האופן בו אייל דיבר בשטף בלי יכולת להפסיק, והוא לא יכל לשלוט על החיוך שהתפשט על פניו.

מאותו רגע, אהרוני לא הרשה לעצמו להוריד את פניו בנענוע ראש של חוסר הסכמה. הוא לא יכל לשאת את המחשבה שהוא יפספס את הניצוץ הזה שוב. עיניו של אייל, העייפות, החכמות, הפראיות, המעומעמות, ממוסגרות המשקפיים. הוא רצה לראותן. 

מנה שהגיעה לחדר השופטים קטעה את מחשבותיו בריח חרפרף ומלוח שהיה לו מוכר. לפניהם הוגש אגרול. הם עמדו סביב השולחן העגול, אייל מולו. משני צדדיהם עמדו מיכל וחיים, שרעש ביקורתיהם על מראית המנה נחסם כליל באוזני אהרוני כשראה את ידו של אייל ניגשת לבצוע את האגרול הפריך. היד הזו, שיוצרת יצירות מופת קולינריות, שמחזיקה סיגריה קטלנית פעם אחר פעם, שהרגישה מרקמים ועולמות ו…

צליל השבירה הפריך שוב קטע את מחשבותיו הטורדניות של אהרוני, והוא מיהר גם הוא לטעום מן האגרול בבושה. בלבו רק תקווה שאייל לא שם לב או תהה מה פשר הבהייה. האגרול היה בינוני עם טעמים אסייתים מתיימרים. היו לו מליחות וחריפות מוגזמות יחסית לבצק שמרגיש כמעט כקנוי. הוא מיהר לפתוח את פיו כדי להעביר את הביקורת אך לפתע, אייל נשם נשימה עמוקה ומלאת פליאה.

"האגרול הזה… הוא מהות האוכל הצינורי" אייל פתח את דבריו.

סגל השופטים מיהר להחריש, מתורגלים ויודעים כי הרצאה תשוקתית מחכה להם. אהרוני, מנגד, עיקם את אפו. לא ייתכן שגאון כה מוכשר ומוטרף כאייל יכול לחשוב שאגרול כה תמים ובינוני ראוי לאחת מהרצאותיו.

"עד כדי כך, שאני מתבייש שבצעתי אותו ולא אכלתיו שלם"

"גם אם מאוד רצית, מר אייל, לא היית יכול" אהרוני הגיב בחיוך מעט מתנשא.

פניו של אייל התעוותו לכדי חיוך הקורא תיגר על הצהרתו של אהרוני. אהרוני מיהר לשתוק, חיוכו נפל לכדי פליאה שקטה. הוא הרגיש את פניו מתחממות מהתמונה שעלתה בדמיונו.

"מה שאתה לא מבין, אהרוני, זה את מהות האוכל המגולגל. צינוריותו מיועדת למטרה אחת ולמטרה אחת בלבד. הכנסתו לפה באופן שלם וטהור. כשהאגרול הזה נכנס לי לפה, הרגשתי לרגע אחד שאני אישה"

מיכל צחקקה ליד אייל, עיוורת למבוכה ולמצב הרגיש בו אהרוני נמצא בעקבות תיאוריו של אייל. אהרוני מיהר לנקות את גרונו בכחכוח קורא תיגר ושעט לעברת תגובתו.

"אנחנו ממש לא מסכימים אייל. הטעמים פה בינוניים ומתיימרים, אין פה הבנה של תיבול מבחינתי"

"אבל אינך מתייחס לצורה, למרקם, אהרוני"

"שום מרקם וצורה לא יכפרו על הבצק הזה, הוא לא מוסבר, מבחינתי המנה הזאת לא מוסברת" 

"ההסבר הוא לא בשכל הישר או בטעם, אלא בתחושה של הצורה. לאגרול היכולת להשתלט לך על הפה ולמלא אותו עד קצה גבול היכולת, אם רק תאפשר לו" אייל סיכם בחיוך, לא נכנע למתקפותיו של אהרוני.

החדר השתתק במבוכה. המתח בין השניים ניכר לחבריהם השופטים, ואהרוני התפלל שהם מודעים לרובד הקולינרי של השיח שלהם בלבד. החיוך הערמומי בזווית עינו של אייל הוכיחה לאהרוני שהוא מתכוון למגוון דברים בו זמנית. אהרוני הרגיש את לחיו מתלהטות מהמחשבות המתרוצצות להן בחופשיות, נאות בין אוכל, מרקם, צורה צינורית ו…

"קאט" הבמאי צעק לעברם, מסמל להם שיום הצילומים הגיע לסיומו.

אהרוני נשם נשימה עמוקה והרגיש כחולם. במוחו נרשמו האירועים הבאים שקרו, אך חושיו הרגישו מעומעמים והוא לא הצליח להפסיק לחשוב על אייל. ההתגרויות הללו, המילים בעלות המשמעויות הרבות, הפומביות של הכל. האם אייל עושה זאת בכוונה, או שמא זו רק פרשנות אישית של אהרוני? המחשבות הללו הטריפו את מוחו בעודו נפרד מחיים וממיכל בסיום יום העבודה שלהם. הוא גם נפרד מהצלמים וצוות ההפקה וצעד לאיטו לעבר החניה. כל העת, מחשבות במוחו.

כשהגיע לחניה, ראה את אייל מעשן לו לבדו אל מול מכוניתו. המראה תמיד כיווץ את ליבו של אהרוני בכאב. אייל היה אדם מיוחד, שופע רעיונות, יצירתי ומופרע. אהבתו לאוכל ותשוקתו לחיים באה עם הרבה תופעות לוואי, ואהרוני היה מודע לעזרה ולמפלט שהניקוטין מהווה בעבור אייל. ועדיין, תמיד המראה הכאיב והפחיד אותו.

אהרוני עשה את דרכו לכיוונו של אייל, וכשזה שם לב אליו, הוא מיהר להרחיק את הסיגריה ולנשוף את העשן למרחק בהתחשבות. אהרוני חייך על כך מעט. אייל ומודעות סביבתית היו שני קונספטים שלא תמיד הלכו יחד בצורה חלקה, והמעשה הקטן שמראה רגישות ואכפתיות חימם את לבו. הם עמדו כך כמספר רגעים, חולקים דממה נינוחה של אחרי יום צילומים עמוס, אך מוחו של אהרוני לא הפסיק לרעום.

"אני מסכים איתך לחלוטין" אמר לבסוף אייל, נראה כי המילים מכאיבות לו מעט וקשה לו לבטא אותן.

אהרוני שלף מבט מבולבל ומשועשע על מנת להוציא מאייל את המידע החסר.

"אבל יש שתי אמיתות בחיים, אהרוני יקר, ושלמות אינה קיימת. ולכן צריך לפעמים להתייחס לצורה, ולא לטעם" סיכם אייל.

עכשיו, כשהם היו פה לבד, הרגיש אהרוני בטוח ונינוח יותר להיות הוא עצמו.

"כמו בבני אדם" הוא הוסיף, ואייל הנהן בהסכמה נלהבת.

"בדיוק!" הוא הדגיש "בני אדם הם כמו אוכל, לעולם אינם מושלמים, אבל בעלי כל כך הרבה פוטנציאל" משפטו הגיע לסיום בעדינות של מחשבה שהוא עוד הולך לפתח, אהרוני היה בטוח בזה.

"אם כבר, אייל, אז אתה אוכל מעושן" אהרוני חייך בעצבות.

אייל צחקק והרכין את ראשו במבוכה. 

"יש לי פוטנציאל להיות אוכל אחר" הוא הגיב פתאום והרים את ראשו בהחלטיות ילדותית. החיוך הזה הקסים את אהרוני בצורה שהוא לא הצליח לתאר.

בזאת, אייל זרק את הסיגריה המדוברת וכיבה אותה עם סוליית נעלו בהחלטיות. מבטיהם של השניים ננעלו, והפעם, אהרוני ראה ניצוץ אחר בעיניים האלו, ניצוץ עדין ומלא תקווה.

"אתה בעצם מזמין אותי לאגרול?" שאל אהרוני והרים גבה מרשימה ומסולסלת בהתגרות.

אייל צחק, ואהרוני יכל להישבע שלמרות החספוס בקולו, הגבר הזה מסוגל לעצור את נשימתו.

הם אכן הלכו לאכול אגרול באותו ערב.